Hong Kong to Dorohoi

לפני שיוצאים לדרך

2006-07-29T13:35:00.000+08:00

ביולי 2006 ביקרנו לראשונה ברומניה, בה נולדו הורי בעיירה קטנה שנקראת דורוחוי. הרצון לבקר במקום קיים בקרבנו כבר שנים רבות, אך התחזק לאחרונה משעברנו לגור בהונג קונג ומשפחתנו התפזרה ברחבי העולם.

עימי בטיול היו אימי ושניים מילדי (עומר ועדי) והמטרה היתה לראות את המקום בו מצויים שורשי משפחתי מזה דורות רבים, ומה השתנה בו מאז שם עזבו לפני כשישים שנה.

הצטערתי שאבי כבר אינו בין החיים ולא יכול היה להיות איתנו בביקור מרגש זה.

עדי, בתי כתבה את היומן הבא.

מעבר לטיול עצמו רציתי להשתמש בהזדמנות זאת ליישם את כל הכלים שאני מכיר לתיעוד טיול ומיפוי, כדי לראות כיצד להעביר טיול שלם באמצעות לינק אחד, כמו הלינק לבלוג זה. ראו מידע נוסף בלינקים של בלוג זה.
כל התמונות שצילמנו מופיעות בלינק מימין.
כל המקומות המוזכרים בטיול מקושרים למיקום על המפות של גוגל, פשוט הקליקו על הלינק, הקישורים יובילו אתכם לתמונת לווין של המקומות עצמם, ובעתיד עם הרזולוציה של רומניה על המפות תשתפר, תוכלו לראות את האתרים כמו שאנחנו יכולים לראות את הבית שלנו בהונג קונג.

אם מישהו מעוניין בפרטים נוספים אשמח לענות על כל שאלה
ואשמח לקבל פיד בק.
רוני

ומפה של הטיול

2006-07-28T14:15:00.000+08:00

tagzaniapaste

root tagged map by user - Tagzania

23.7 מגיעים לבוקרשט

2006-07-28T13:38:00.000+08:00

התחלנו את הביקור בבוקרשט אליה הגענו בשעות הלילה, והשתכנו במלון לופולו במרחק קטן משדה התעופה. המקום היה די מוזנח ולא נקי, וחששנו שכך יהיו כל בתי המלון בהמשך, ולמזלנו זה היה המלון היחיד שלא היה נקי במהלך הטיול כולו. על מנת שנוכל להקדיש את כל הזמן לאתרים ולמקומות שרצינו לבקר, אירגנו מראש את כל בתי המלון, ושכרנו מראש נהג עם מכונית שיסיע אותנו לכל מקום. הכל עבד כמו שצריך למזלנו. ואני מציע לכל מי שמבקר במדינה זאת ולא מחפש 'חווית נהיגה' לשכור מכונית ונהג, אין מספיק שילוט, הכבישים משובשים והנהגים לא זהירים, ההוצאה הלא קטנה הוכיחה את עצמה ללא כל ספק.

24.7 היום שני

2006-07-27T13:41:00.000+08:00

בבוקר אסף אותנו הנהג/מדריך שהסיע אותנו לאורך כל הטיול, שמו שרבן.

נסענו לעיר שקרוייה סיניה (על שם הר סיני) ובדרך עברנו הרבה עגלות רתומות לסוסים, ובכניסה לכל חצר בכפרים שראינו עדיין יש באר מים ממנה הם שואבים מים. והסיבה לכך היא שהמדינה לא מפותחת וענייה. עברנו גם ליד משאבות נפט והמדריך הסביר שבמלחמת העולם השנייה זה היה אתר חשוב לגרמנים שהשתמשו בנפט לצבא שלהם, במהלך המלחמה האתר הופגז ושותק על ידי הפצצות של כוחות הברית. כיום הכמות שנשאבת קטנה מדי ולא מספקת.

בסיניה עצמה ביקרנו בכנסייה אורתודוקסית וסבתא נהנתה מאד מהביקור בארץ בה נולדה ומכך שיכלה לדבר רומנית עם הנהג.

משם נסענו לארמון פלש שהיה ארמון הקיץ של המלך. לצערנו הארמון היה סגור ביום שהגענו ולא יכולנו להכנס. במהלך התקופה הקומוניסטית, המדינה הלאימה את כל הרכוש הפרטי כולל הארמון, כעת משרומניה חזרה להיות דמוקרטית, המדינה מחזירה רכוש פרטי לבעליו המקוריים, וגם הארמון הזה הוחזר למשפחת המלוכה, אך המלך עצמו לא מורשה לחזור לרומניה. משפחת המלוכה כבר אינה עשירה כמו בעבר, ולכן החליטה להשאיר את הארמון ברשות המדינה. ליד הארמון ניתן לראות את הארמון הקטן שנבנה על ידי המלכה כי היא לא אהבה את ארמון המלך. הארמון הקטן הוא מבנה יותר מודרני.

בהמשך היום הגענו לאתר של הרי בוצ'גי. עלינו ברכבל להר עצמו, ושם ניתן לראות עדיין קרח ושלג כי ההר גבוה וקר. סבתא נשארה בתחנת הרכבל על ההר כי המקום היה קר מדי. אנחנו הלכנו ברגל עם המדריך וראינו שני פסלים טבעיים שעוצבו בסלע על ידי רוח וגשם. האחד קרוי הספינקס כי הוא דומה לספינקס המקורי במצרים, והשני הוא הסבתות היושבות, כי הוא דומה לשלוש סבתות שיושבות ומפטפטות. ראינו גם רועי צאן שדיברו עם תיירים מקומיים, והם חבשו כובעים מוזרים שלדברי המדריך הם מטים ימינה או שמאלה כדי להראות את מצב הרוח שלהם. וזה ברור שלשני הרועים בתמונה יש מצב רוח שונה זה מזה.

לאחר מכן הגענו לברשוב, על הגבעה בכניסה לעיר, כתוב בגדול שם העיר כמו בהוליווד. הלכנו לטייל במדרחוב הראשי בעיר, הרחוב היה מלא מסעדות אך הבתים נראו ישנים מאד. ביקרנו בכנסייה השחורה שהיא כנסייה קתולית וקיבלה את שמה לאחר שכל העיר נשרפה בעבר, וקירות הכנסייה הפכו שחורים. הכנסייה נבנתה על ידי הסוחרים בעיר והיא מחולקת לפי גילדות. בדרך היציאה מהעיר עצרנו לתצפית על הנוף המרהיב של העיר.

את הלילה בילינו באכסנייה נקייה בעיר ברן.

25.7 היום השלישי

2006-07-26T13:44:00.000+08:00

למחרת טיילנו ברגל ליד האכסנייה וראינו שאנחנו באיזור כפרי, בחוץ יכולנו לראות פועלים קוצרים חיטה באמצעות חרמשים.
הלכנו לאכול במסעדה קרובה וראינו אכסנייה נוספת שקרוייה אכסניית הערפדים. במהרה ראינו שמקומות נוספים באיזור קרויים בשמות שקשורים לערפדים והסיבה היא שזאת העיר של דרקולה המפורסם.

בהמשך ביקרנו בטירה של דרקולה עצמו, בדרך ראינו פרות וחקלאים ושוב הכל נראה כל כך לא מתקדם ולא מודרני. בטירה עצמה ביקרנו בכל החדרים וגם ראינו באר שנחצבה בידי שבויי מלחמה טורקיים, הסיפור הוא שהשליט הבטיח לאסירים לשחררם לאחר שימצאו מים, לקח להם שבע שנים לחצוב את הבאר ולמצוא מים, אך בינתיים התחלף השליט, ומחליפו סרב לשחררם, ולכן הכתובת על בבאר היא 'מצאנו מים אך לא לב'.

בהמשך נסענו לסיגישוארה, שלדברי הרומנים היא העיר היחידה מימי הביניים שעדיין מאוכלסת ומוקפת חומה. ביקרנו בארמון השעון שעל הגג שלו ניתן לראות מגן דויד שציין את העובדה שהיהודים עזרו בבניית המגדל. המגדל נבנה במאה ה 13ה שעון בראשו עדיין עובד.

בעיר היה אמור להיות פסטיבל ימי הביניים יומיים לאחר ביקורנו אך אנחנו החמצנו אותו. ראינו גם בקרבת מקום את הבניין בו נולד דרקולה המפורסם.

דיברנו עם סבתא על הנושא של הגירה לישראל וכיצד זה היה בזמנה לפני מלחמת העולם השנייה, סבתא אמרה כשהיא הייתה קטנה אנשים לא תכננו להגר לישראל, ורק אנשים זקנים ועשירים נסעו למות ולהקבר שם, ואכן סבא וסבתא של הוריה שהיו אמידים, קבורים בצפת. היא זכרה סיפור על משפחה מהעיירה שלהם שנסעה לישראל אך חזרה במהרה כי לדבריהם היו שם יותר מדי יתושים.

משם נסענו ללאקו רושו שמשמעותו השם באנגלית הוא האגם האדום. המלון היה מצויין והנוף מרהיב.

26.7 היום הרביעי

2006-07-25T13:50:00.000+08:00

בתחילת היום טיילנו באיזור של המלון ונהנו מהנוף.

סבתא סיפרה לנו את סיפור בריחתה מרומניה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. לדבריה סבא החליט לאחר המלחמה לעבור מהעיירה לבירה בוקרשט, והוא עבד שם שנתיים אך חזר לאחר מכן לדורוחי, וכיוון שהיה חייב בגיוס לצבא הרומני, והוא לא רצה להתגייס, הוא החליט עם סבתא שהם יתחתנו ויברחו מהמדינה לישראל. הם נסעו בחשאי לטרנסילווניה (היכן שאנחנו עכשיו), והם חיפשו מבריח שיעזור להם לחצות את הגבול להונגריה. במדינה היה מצב כלכלי גרוע ואינפלציה גבוהה ובזמן שהם חיפשו מבריח, המחיר של ההברחה עלה מ 1,200,000 ל 2,500,000 ליי. סבתא רצתה לחזור לדורוחי, כי זה היה הון עתק, אך סבא סירב, והם מכרו את כל מה שהיה להם כולל הבגדים, מלבד מה שהיה לגופם, וכך הצליחו לשלם למבריח שהעביר אותם את הגבול. מהוגריה הם המשיכו לאוסטריה, והצטרפו לשיירת של פליטים יהודים ממדינות שונות, וביחד הגיעו לאיטליה למחנה שארגן הג'וינט. במחנה הצעירים היהודים עברו אימונים צבאיים כהכנה למלחמת העצמאות בישראל.

דיברנו גם על כך שאם הם לא היו בורחים מרומניה, הנכדים של סבתא היו גדלים כרומנים לכל דבר, ואולי לומדים באותה אוניברסיטה כמו הנהג שלנו שרבן שהוא בן 23. עומר שומע?????

משם נסענו לסכר של ביקאז. באתר ראינו מצבה לנופלים במקום, והנהג סיפר לנו בשנות השבעים השלטון הקומוניסטי החליט להקים במקום סכר כדי לייצר חשמל, וכך נוצר למעשה האגם שהוא אגם מלאכותי. לבניית האתר השתמשו באסירים פוליטיים לעבודה כפוייה, תנאי החיים היו קשים מאד ותוחלת החיים היתה מספר שנים בודדות. וכך השיג השלטון שתי מטרות, את הסכר וגם נפטר מהמתנגדים הפוליטיים. המצבה נבנתה לאחר שהמשטר הקומוניסטי נפל.

משם נסענו לסוצ'ביטה ובה ראינו את המנזרים המצויירים, שיש להם ציורים על הקירות החיצוניים והתיקרות שכוללים ציורים של הסדר בגן עדן ותוהו ובוהו בגיהינום. המנזרים מוגנים על ידי יונסקו.

בדרך שמענו עוד סיפורים מסבתא שסיפרה לנו שסבא שלה (אהרון שלייפר) היה במקור מאוסטריה, הוא ואחיו החליטו לנסוע לאמריקה כדי לנסות את מזלם, אך כאשר הגיעו ללונדון סבא שלא הרגיש שהגעגועים גוברים עליו והחליט לחזור לדורוחוי, ואילו אחיו המשיך לאמריקה והפך להיות מליונר.

סיפור נוסף שסיפרה לנו היה על תקופת המלחמה, אבא של סבא קיבל מדליה במלחמת העולם הראשונה ולכן למשפחתו היו הטבות רבות כולל נסיעה חופשית ברכבת.בזמן מלחמת העולם השנייה גורשו רבים מתושבי דורוחוי וביניהם גם משפחתו של סבי.

אביו פנה לשלטונות ובגלל המדליה שלו, הוא ומשפחתו הורשו לחזור אחרי חצי שנה במחנה עבודה, אך בינתיים אימו של סבי ואחיו הקטן נפטרו במחנה. אביו של סבי התחתן מחדש, וסבי החליט לנסות את מזלו בבוקרשט והוא נסע לשם עם אחותו ליזה, ופתח שם חנות קטנה. אחרי שנתיים כאמור הוא חזר לדורוחי וברח עם סבתי לישראל, ליזה התחתנה עם השותף של סבא

בבוקרשט. בהמשך היא חלתה בשחפת ואושפזה, ואחר כך נסעה לדורוחי ונפטרה שם. אבא של סבא ואחותו קבורים בדורוחוי ושם נבקר מחר.

סבתא סיפרה לנו שלפני המלחמה רוב היהודים בדורחוי היו דתיים או מסורתיים, והיא זוכרת ביקורים בימי שישי בבית הכנסת ושמירת מטבח כשר, אך לאחר המלחמה לדבריה יהודים רבים איבדו את אמנותם והפכו ללא דתיים.

27.7 היום החמישי סוף כל סוף בדורוחי

2006-07-24T13:55:00.000+08:00

היום התחלנו מוקדם כי ריצינו להיות כמה שיותר בדורוחוי. ככל שהתקרבנו אבא שלי וסבתא החלו להתרגש יותר ויותר. הכניסה לעיר לא היתה מקבלת פנים ולא כפי שציפינו, הדרך היתה רצופה מהמורות ואבנים אך התברר לנו שהנהג בחר בטעות קיצור דרך שלא היה סלול, וכשהגענו לבסוף לדורוחוי גילינו שהיא יותר מודרנית וגדולה מהעיירות על פניהן חלפנו.

התחלנו את הביקור במרכז העיר שזה המקום שסבתא הייתה בטוחה שתזכור, בגלל הפסל של החייל בכניסה לעירייה. זאת הייתה מצבה לנופלים במקום במלחמת העולם הראשונה. משם הלכנו לעירייה עצמה והתקבלנו בכבוד רב אפילו על ידי ראש העיר. בחדר שלו ראינו דגל גדול של רומניה על הקיר, הצבעים שלו הם כחול, צהוב, ואדום ובמרכזו סמלים של ארבעת המחוזות של רומניה. המדריך סיפר לנו שבמהלך התקופה הקומוניסית, הסמל במרכז הדגל, הוחלף בסמל אחר שסימל את המדינה הקומוניסטית, והכיל את המגל והחרב כמו בברית המועצות, אך במהלך המהפכה ב 1989 המפגינים גזרו את הסמל הזה, ולכן ראו בטלוויזיה מפגינים מנופפים בדגל רומניה עם חור באמצע, רק לאחרונה הסמל המקורי הוחזר לדגל. ראש העיר שלח את בנו ללוות אותנו, ומשם נסענו לבניין של הקהילה היהודית ששוכן בבית החולים היהודי לשעבר שנקרא בית ישראל.

משם נסענו לבית הקברות היהודי בעיר. ידענו שאבא של סבא קבור שם אך לא היינו בטוחים היכן הקבר. בכניסה לבית הקברות ראינו יד זכרון בצורת מגן דוויד, על צידו האחד היה כתוב שזאת מצבה לזכר היהודים שנרצחו בפרוגרום במקום בתאריך 1.7.1940 במהלך לוויה של חייל יהודי, כמו בסיפור ששמענו מסבתא בזמנו. בצידו האחר היה כתוב שזאת מצבה לזכר היהודים שמתו במהלך הגירוש בנובמבר 1941.

השומר של בית הקברות הביא את ספר הנפטרים שבו כתובים השמות של כל הנפטרים ומיקום המצבה שלהם. מצאנו את השם של אבא של סבא (הרשקו סקולט) ואת המיקום של המצבה. מצאנו גם את השם של ליזה אך לא היה כתוב היכן היא קבורה.

משם הלכנו למצבה של אבא של סבא, ושמנו אבנים על הקבר לפי המנהג היהודי. סבתא סיפרה לנו שהוא נפטר ימים מספר לאחר הברית של אבא שלי, ואם הוא היה נפטר כמה ימים לפני כן, יתכן ושמו של אבי היה הרשקו.

משם הלכנו לחפש את הבית בו גדלה סבתא, ברחוב ספירו חארט 29. ידענו שהבית כבר לא קיים כי הרסו אותו, ובנו במקום שיכונים, אך קיווינו שסבתא תזהה את המקום. הגענו למקום המשוער אך סבתא לא זיהתה דבר, מלבד מכסה ביוב ישן מעץ, שלפי מה ששמעה מאחיה שגם ביקר במקום, שזה הסימן היחיד שהיא במקום הנכון.

משם נסענו לבית הספר היהודי שהוא נטוש כיום, וסבתא נזכרה כיצד עמדה עם כיתתה על המדרגות לתצלום של המחזור.

משם נסענו לחפש את המקום בו סבא גדל ברחוב כארמן סילווה, אך לא היינו כלל בטוחים שאנחנו

במקום הנכון. למרות זאת ראינו שהבתים באיזור ישנים ומוזנחים ממש כפי שהיו שישים שנה קודם לכן, לפחות זה הרושם של הנכון.

בערב עזבנו את דורוחוי ונסענו לעיר הסמוכה ששמה סוצ'אבה, והיא בירת המחוז, וסבתא סיפרה לנו שמה שהכי ריגש אותה היה לראות את הפסל של החייל האלמוני ליד העירייה שאותו היא זוכרת מימי ילדותה.

28.7 היום השישי מתחילים לחזור

2006-07-23T14:00:00.000+08:00

היום התחלנו בדרכנו חזרה דרומה. בדרך עצרנו במנזר ומצודה שהיו על גבעה גבוהה.
דיברנו עם סבתא על הנושא של שמות שכן לדבריה בעבר היו לשמות חשיבות רבה יותר. סבתא סיפרה שאברהם בנה הבכור קרוי על שם הסבא שלה, יונה ביתה קרויה על שם טובה, הסבתא שלה, ואבא אהרון (רוני) קרוי גם כן על שם הסבא שלה.

יוצא הדופן היחיד הוא בנה אפריים, כי כיוון שהיא הייתה בטוחה שתיוולד לה בת, היא חיפשה שמות רק לבנות, והיו לה מספר שמות אפשריים, אך משנולד בן היא קראה לו אפריים, כי חיפשה משהו עם 'פ' על שם סבתה פאני, שעל שמה היא תכננה לקרוא לבת.

היא גם סיפרה שבעבר שמות המשפחה הצביעו על המקצוע של המשפחה, ושם המשפחה המקורי של המשפחה של סבתי היא מינדריז'ו, שמשמעותו עושה מזרונים, אך כיוון שהסבא והסבתא שלה התחתנו רק בנישואין דתיים ולא אזרחיים, הם שינו את שם המשפחה לצ'ובוטרו.

בהמשך ביקרנו בבית הכנסת העתיק בפיאטרה נימץ, כשהגענו למקום מצאנו שהוא סגור, והבניין נראה די שמור ומתוחזק מבחוץ. רצינו כבר לעזוב אך ראינו איש אחד מסתכל עלינו בסקרנות, התחלנו לדבר איתו והתברר שהוא הנשיא של הקהילה היהודית במקום, ומזלנו הוא הסכים להכניס אותנו לבית הכנסת ולהראות לנו את המקום.

הוא הסביר שבית הכנסת מחולק כעת לשני חלקים, הקטן שעדיין בשימוש והחלק העיקרי שהוא למעשה מוזיאון. מר סלומון הסביר לנו שבית הכנסת נבנה במאה ה 15 והוא חצי קבור באדמה, כי בזמן שבנו אותו היא אסור ליהודים לבנות בניינים גבוהים מבתי הנוצרים. מאותה סיבה הבניין כולו בנוי מעץ ללא שום מתכת. מר סלומון סיפר לנו שבית הכנסת הזה הוא העתיק ביותר באירופה אחרי בית הכנסת של פרג, וכיוון שהבעל שם טוב ביקר במקום בדרכו לישראל, המקום נחשב קדוש ועד היום חסידים מגיעים לבקר ולהתפלל במקום. משם נסענו לעיירה קטנה הקרוייה ווישוארה ושם בילינו את הלילה האחרון ברומניה.

29.7 היום האחרון

2006-07-22T14:03:00.000+08:00

ביום האחרון נסענו לכיוון בוקרשט ובדרך עצרנו במראשאטי, ששם יש בניין שם לזכר הנופלים במקום באחד הקרבות החשובים של מלחמת העולם הראשונה. הקרב במקום היה כאשר הצבא ההוסטרו הונגרי ניסה לחצות את מעבר הגבול של הרי הקרפטים והצבא הרומני חסם אותו. שניים מאחיו של אבא של סבתא נפלו בקרב הזה, ניסינו למצוא את השם שלם ברשימות הארוכות של הנופלים החקוקות באבן בבניין אך ללא הצלחה.

סבתא סיפרה לנו שאחיה לופו קרוי על שם אחד הנופלים ואחותה על שמו של מאיר הנופל השני.

משם נסענו לשדה התעופה דרך עיר הבירה בוקרשט, הנהג עשה לנו סיבוב בעיר והראה לנו מספר אתרים שכללו את כיכר האוניברסיטה ששם הרבה סטודנטים נורו למוות במהלך המהפכה של 1989. הוא הראה לנו את המרכז של המפלגה הקומוניסטית ממנו לפי הסיפור ניסה צ'אוצ'סקו להמלט בהליקופטר אך הצבא הכריח אותו לנחות בבסיס צבאי ושם הוא נורה למוות עם אשתו.