27.7 היום החמישי סוף כל סוף בדורוחי

היום התחלנו מוקדם כי ריצינו להיות כמה שיותר בדורוחוי. ככל שהתקרבנו אבא שלי וסבתא החלו להתרגש יותר ויותר. הכניסה לעיר לא היתה מקבלת פנים ולא כפי שציפינו, הדרך היתה רצופה מהמורות ואבנים אך התברר לנו שהנהג בחר בטעות קיצור דרך שלא היה סלול, וכשהגענו לבסוף לדורוחוי גילינו שהיא יותר מודרנית וגדולה מהעיירות על פניהן חלפנו.

התחלנו את הביקור במרכז העיר שזה המקום שסבתא הייתה בטוחה שתזכור, בגלל הפסל של החייל בכניסה לעירייה. זאת הייתה מצבה לנופלים במקום במלחמת העולם הראשונה. משם הלכנו לעירייה עצמה והתקבלנו בכבוד רב אפילו על ידי ראש העיר. בחדר שלו ראינו דגל גדול של רומניה על הקיר, הצבעים שלו הם כחול, צהוב, ואדום ובמרכזו סמלים של ארבעת המחוזות של רומניה. המדריך סיפר לנו שבמהלך התקופה הקומוניסית, הסמל במרכז הדגל, הוחלף בסמל אחר שסימל את המדינה הקומוניסטית, והכיל את המגל והחרב כמו בברית המועצות, אך במהלך המהפכה ב 1989 המפגינים גזרו את הסמל הזה, ולכן ראו בטלוויזיה מפגינים מנופפים בדגל רומניה עם חור באמצע, רק לאחרונה הסמל המקורי הוחזר לדגל. ראש העיר שלח את בנו ללוות אותנו, ומשם נסענו לבניין של הקהילה היהודית ששוכן בבית החולים היהודי לשעבר שנקרא בית ישראל.

משם נסענו לבית הקברות היהודי בעיר. ידענו שאבא של סבא קבור שם אך לא היינו בטוחים היכן הקבר. בכניסה לבית הקברות ראינו יד זכרון בצורת מגן דוויד, על צידו האחד היה כתוב שזאת מצבה לזכר היהודים שנרצחו בפרוגרום במקום בתאריך 1.7.1940 במהלך לוויה של חייל יהודי, כמו בסיפור ששמענו מסבתא בזמנו. בצידו האחר היה כתוב שזאת מצבה לזכר היהודים שמתו במהלך הגירוש בנובמבר 1941.

השומר של בית הקברות הביא את ספר הנפטרים שבו כתובים השמות של כל הנפטרים ומיקום המצבה שלהם. מצאנו את השם של אבא של סבא (הרשקו סקולט) ואת המיקום של המצבה. מצאנו גם את השם של ליזה אך לא היה כתוב היכן היא קבורה.

משם הלכנו למצבה של אבא של סבא, ושמנו אבנים על הקבר לפי המנהג היהודי. סבתא סיפרה לנו שהוא נפטר ימים מספר לאחר הברית של אבא שלי, ואם הוא היה נפטר כמה ימים לפני כן, יתכן ושמו של אבי היה הרשקו.

משם הלכנו לחפש את הבית בו גדלה סבתא, ברחוב ספירו חארט 29. ידענו שהבית כבר לא קיים כי הרסו אותו, ובנו במקום שיכונים, אך קיווינו שסבתא תזהה את המקום. הגענו למקום המשוער אך סבתא לא זיהתה דבר, מלבד מכסה ביוב ישן מעץ, שלפי מה ששמעה מאחיה שגם ביקר במקום, שזה הסימן היחיד שהיא במקום הנכון.

משם נסענו לבית הספר היהודי שהוא נטוש כיום, וסבתא נזכרה כיצד עמדה עם כיתתה על המדרגות לתצלום של המחזור.

משם נסענו לחפש את המקום בו סבא גדל ברחוב כארמן סילווה, אך לא היינו כלל בטוחים שאנחנו

במקום הנכון. למרות זאת ראינו שהבתים באיזור ישנים ומוזנחים ממש כפי שהיו שישים שנה קודם לכן, לפחות זה הרושם של הנכון.

בערב עזבנו את דורוחוי ונסענו לעיר הסמוכה ששמה סוצ'אבה, והיא בירת המחוז, וסבתא סיפרה לנו שמה שהכי ריגש אותה היה לראות את הפסל של החייל האלמוני ליד העירייה שאותו היא זוכרת מימי ילדותה.